האדון המבוגר המשיך להזיע עד שמד''א הגיע. לרקע החמצן המרשרש ליבי הרהר בתשובה... באמת דאגתי לשלמה של האדון מאוד. התחלתי לראות סרטים של הידרדרותו ו...חס ושלום. אומרים ששערות לבנות הם תזכורת מהקדוש ברוך הוא ליום המיתה. למה לא ! צריך לזכור את זה מפעם לפעם. כתוב שאדם צריך לשוב בתשובה יום לפני יום המיתה. ושואלים..איך אדם יכול לדעת מתי זה יהיה. לכן המסקנה הבולטת כאור היום היא...אני צריך לחזור בתשובה עכשיו! חבל''ץ כמו שאומרים..אם יש מקרה שהמילה הזאת הכי מתאימה...זה הוא: על עניין החזרה בתשובה. מה זה לחזור בתשובה? אוי..אל תזכיר את זה! את המילים האלו! מוקצה! באיזו חברה? למה..אתם מפחדים מהנושא? מה זה העניין של 'לחזור'! ומה זה 'התשובה'? אני לא הייתי 'דתי' פעם...בכלל לא! וזה לא סוד..כבר היו עלי מספיק כתבות (לחצו לקרוא את הכתבות)...על שהייתי דוגמן במילנו, וכו וכו. הייתי מגדיש שלחוזר בתשובה...זה...בעיקרון...לשוב למקור, לעצם הנשמה, לטוב הפנימי, לאהבת הבורא והענוה שמלווה את האהבה הזאת, שמובילה להליכה בדרכיו כפי שנכתב לנו היהודים בספר ההוראות המופלא שהיא התורה הקדושה. תשובה זה תהליך אין סופי...עוד נדבר על איך חזרתי בתשובה ואשתף אתכם בסיפור 'ילדים' (גם גדולים) שכתבתי לאור התהליך. לעכשיו תהיו בהיכון...ונחזור לאדון.

מד''א הגיעו. הם מיד ביצעו א.ק.ג. דחוף. כמו שחשדתי:

פרפור פרוסדורים ו...אוי..חשד גבוה להתקף לב. אין מנוס: מיד למיון! תעלו את המינון של החמצן ל 10 ליטר, ותתנו לו אספירין וניטרו ואמפולה של מגנזיום לתוך הוריד מהר (תרופות מרחיבת כלי דם). העצתי בצוות. כמובן הם לא צריכים אותי לייעץ להם, הם מומחים גדולים בהצלת חיים. תודה להשם על המושג הזה, ועל הצוות היקר והמקצועי של מד''א והצלה! ותודה לצוות הנפלא, כל אחד ואחד...כל חייכם מצווה גדולה, אשריכם!!! ובדרך באו נעלה את החדר צינתור על הקו, שיכינו לצנתור דחוף, ושהקרדיולוג יחכה כבר במיון כשנגיע. אני מקוה שזה לא יגיע לניתוח.

''מה..מה...'' האדון שאל בתמיהה...וכשהוא ראה את כל המהומה סביבו, שוב חזר למצב בהלה.

''אל דאגה. נשימות עמוקות. הכל יסתדר.'' הרגעתי אותו שוב.

העלנו את האלונקה על הניידת ונכנסתי גם אני.

'אני איתך כל הדרך' אמרתי לזקן המנוחם. ראיתי על פניו שהוא באמת נרגע.

חיים הנהג שלי חיכה בסבלנות ברכב  וראה אותי נכנס לניידת, הוריד את חלונו ורמז לי עם תנועת ידו..'מה קורה?.'

'טיול למיון...תעקוב אחרינו...' צעקתי לו מעבר לכביש בזמן שהעמסתי את התיק רופא שלי על הניידת.

המטופל היה רגוע עם החמצן...שוב הירהר עמוק...

'אני איתך...יהיה בסדר.' שוב עודדתי אותו.

אז איפה היינו? – הוא שאל.

הסכמנו שאנחנו..כעם..."סבלנו מספיק."

הזקן המתוק ענה לי: ''אתה מספר לי? אני הייתי במחנה ריכוז בגרמניה והנצים יימח שמם וזכרם עשו לנו את המוות בחיים: גיהינום בעולם הזה.''

לא רציתי לעלות את הנושא: של השואה, אך שמחתי שהאדון העלה אותו בעצמו. כנראה זה חלק מהתהליך...של הפריקה הרגשית, שהוא עובר עכשיו בעת צרה. "אההה" – עוד אנחה של צער פרחה מריאותי. החולה היה שקוע בעבר, ראיתי עליו ששכלו חזר אחורה והוא ראה תמונות ודמיונות סביבו... את עצמו כאז, כמו שזה היה אתמול ממש. אף על פי שהוא ידע היטב שהסבל בעולם הזה הוא אך אחד חלקי מאה מהעצמה של סבל בעולם הבא כפי שלומדים מאיוב, שסבל ייסורים הכי קשים בעולם הזה ועדיין בטח והודה להשם וכך גם יהודי יקר זה, גם כן אמר תמיד "ברוך השם" שהוא חי וניצל מהנצים ימח שמם, ואחר כך שרד את תקופת השחרור והנסיעה לארץ הקודש, והעבודה הקשה בארץ ישראל  בהקמתה...אך כל זה כל הסבל הכביד על ליבו. אנחנו הצעירים לא יכולים לתאר מה זה היה לעבור את השואה...אפילו לא לדמיין. והיהודי הזה, כמו הרבה כמוהו, עדיין אומרים ''ברוך השם'' ומאמינים שהייסורים הם לטובה ומאמינים באלוקים ועוד עושים את מצוותיו! צריך לא רק להוריד בפניהם את הכובע..אלא לנשק את כפות רגליהם!

חז''ל אומרים ש"כל יהודי מלא מצוות כרימון" אפילו רשע גמור... ורבי נחמן בחיבורו ליקוטי מוהרן (תורה רפ''ב המפורסמת) מסביר שאפילו פושעי ישראל, כל עוד שם ישראל נקרא עליהם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם עד מאוד, כי גם בנים סוררים, הם עדיין בנים! והורים לעולם אוהבים את ילדיהם. ובתורה הקדוש ברוך הוא כותב לנו, לעמו: ''בנים אתם לה' אלוקיכם.'' רק כמובן הוא מחכה לנו ומצפה שנחזור אליו...לדרכיו... ולעולם לא מתייאש מאף יהודי בכל מקום שהוא. כי כל יהודי הוא ממש בן לאבא שבמשיים, ובן שהיתרחק באביו, אביו מצפה כל הזמן...אפילו זמן רב מאוד...מצפה האבא...מתי בני יבוא אלי...ויחבק אותי..." וכן אמר הבעל שם טוב הקדוש שהיה אוהב ישראל גדול, וגילה את אהבתו של השם לנו, בניו: אמר רבי ישראל הבעל שם טוב: "הלוואי והייתי אוהב את הצדיק הכי גדול כמו שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשע הכי גדול:"

אז שימו לב למדבקה שמדברת אל כל אחד מאיתנו:

הרשו לי להתעכב עוד רגע על העניין הזה של קבלת ייסורים, שעוד נחזור אליו, ונגיד שצריך ממש לשמוח בייסורים לפי שהם מכפרים על עוונות ומנקים את הנשמה, כפי שמורים לנו חז''ל...שהייסורים מזככים את הנשמה ומכינים אותה לחתונה האין סופית עם הקדוש ברוך הוא בעולם הבא. הצדיק האלוקי 'האלשיך' מסביר על הפסוק

"כי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחופשי ישלחנו:" .(שמות פר' שופטים) 

 שם הוא מסביר שמי שמקבל ייסורים בעולם הזה, יש לו חופשיות לעולם הבא.

אך באו נעזוב את עניין הקשה הזה של ייסורים כעת ונחזור לרבי נחמן.

אפשר ללמוד הרבה על האנושות דרך התבוננות על הסבל הרב שיש לאנשים. איך זה קשור לרבי נחמן? כי רבי נחמן שידע את חוליינו והבין את צרכי נפשינו בדור הזה, הכין את תרופותינו. בספריו הוא נותן עצות נפלאות לעבור את מבוך החיים הזה בשלום, ובהבנה נכונה. אז באו נעיין כעת בלימוד נפלא זה, המפורסם והידוע:-

"צריך לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו אם הוא רשע גמור צריך לחפש בו איזה מעט טוב, שבאותו הטוב אינו רשע...וכן צריך האדם למצא גם בעצמו... כי זה ידוע שצריך האדם להזהר מאוד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד מאוד ...ואפילו כמתחיל להסתכל בעצמו ולראות שאין בו שום טוב...רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב..." (ליקוטי מוהרן סימן רפב)

עד כאן לשון רבינו נחמן (לעכשיו). והוא מביא דיבורים אלוקיים אלו לדורנו במיוחד, שגם אדם דתי וגם רוב העם, בחברת ימינו מאוד נפוץ שאנשים משפילים את עמצם וקוראים לעצמם כל מני כינויים שליליים למיניהם (לא יפה להזכירם כאן משום גסותםׂ.) כל הזמן שומעים את זה במיוחד אצל בנות ''...אני ככה... ואני ככה...אוף איזה ככה אני''...וכו' וכו' וצריך להתחזק מאוד בדברים אלו של כף זכות עצמית. אז עושים טעויות, 'פשלות' – אז מה? אז אוהבים את עצמנו ומבינים שהכל לטובה, וממשיכים. כי אהבה עצמית וביטחון עצמי הם הכרחיים להתפתחות בריאה ותקשורת בריאה עם אחרים (בני זוג, משפחה, חברים, וכו') ואני לא מדבר על מה שלפעמים מתבלבלים במושגים וקורים 'אהבה' בדור שלנו שזה באמת אנוכיות. 'לי, לי, אני, אני, הכל לי...' – בדור הזה המילה הזו נפוצה מאוד- האנוכיות. זה לא אהבה עצמית- אלה האהבה העצמית האמיתית היא התשוקה לעשות טוב לעצמנו ולאחרים – טוב אמיתי- חסד ומעשים טובים. וחלק מהמעשים הטובים האלו זה הכף זכות שדיברנו עליו. המחשבה הטובה על עצמנו ועל הזולת. כי זה חסד לדון את עצמנו ואת אחרים לכף זכות. זה ביטוי של אהבה. והאהבה העצמית היא חשובה- למה? כי כידוע המצווה הגדולה, שרבי עקיבא אמר שזה כלל גדול בתורה, זאת המצווה של:

"ואהבת לרעך כמוך..."

ואפשר לשאול אתכם: איך אפשר לאהוב אחרים אם לא אוהבים את עצמנו? ומהזווית החיובית- ככל שאוהבים את עצמנו יותר, כך אפשר לאהוב אחרים יותר, כמו שכתוב 'כמוך'- כמו שאתה אוהב את עמצך. אוהב את עצמך יותר וכך תהיה מסוגל לאהוב אחרים יותר. וגם אל זה נחזור שוב. אז דיברנו על כף זכות.

"כן...זה בהחלט דבר חשוב..לדון את עצמנו ואת אחרים לכף זכות" הסכים איתי האדון, בעוד החמצן מרשרש סביב פניו. הוא נראה רגוע ושבע רצון...

"הגענו לבית הרפואה שערי צדק." הערתי אותו מחלומו בהקיץ. הוא הסתכל מחוץ לחלון, וראה את הצוות הרפואי עומד ומחכה לו בחוץ.

"אתה בידיים טובות, אדוני. נהנתי להכירך. אני אהיה בקשר איתך. תודיע לי שהכל בסדר." הפרידה הייתה קשה לי.

"אתה מתכוון שאני אעדכן אותך שאני עדיין בחיים." הוא חייך אלי עם עיניים דומעות.

"שרדת הרבה..תשרוד גם את זה בע''ה. אתה הרבה יותר 'בחיים' מרוב האנשים!" לחצתי את ידיו עם מילי הפרידה האלו והבטחתי לו ולעצמי להיות בקשר.

לאחר העברה קצרה לצוות המסור של בית הרפואה, אספני הנהג המסור והמשכנו הלאה.

''איך היה?'' שאל הנהג.

''חוויה מחייה!" עניתי, עם חיוך ועיניים דומעות.